"זמן הוא המרפא הגדול"
כמה זמן יקח לי להבריא? למה זה לא עובר כבר? האם אפשר להבריא "אינסטנט"? למה לי לחכות לתהליך ארוך אם יש כדור שמעביר לי את הבעיה תוך שעה?
לא זוכר כמה פעמים כבר שמעתי שאלות מעין אלה ממטופליי בעשרים וחמש השנה האחרונות. ברור לי שזה נושא טעון והחלטתי לתת לו מענה זמין לכל בכדי לקדם שינוי תפיסה נדרש מאוד בנושא. זכורה לי מטופלת לפני שנים רבות שבאה עם בעייה מורכבת לטיפול. זה היה המפגש הראשון שלה עם מחטים סיניות אז החלטתי להתחיל בעדינות ושמתי מחט אחת. התנסות חשבתי. שבוע אחרי זה היא באה לפגישה רק בכדי להודות לי ולספר לי שהכל עבר והיא בסדר.. אני הייתי בשוק כמובן. שמחתי בשבילה וייחלתי את שאני עדיין מייחל גם היום – שאצליח אי פעם בעתיד לטפל כך בקלות ובמהירות בכל מטופליי. מייחל אבל גם מבין שלא פעם זה לא נכון שזה יקרה ואפילו לא הגיוני לקוות לזה. לעתים שיעורים דורשים זמן להילמד.
אז מה חשוב לי לומר על משתנה הזמן?
אתחיל מהזווית של הרפואה המונעת – אחרי הכל, דקה של מניעה מונעת שעות וימים של ריפוי.
אין לי זמן להכין לעצמי אוכל על הבוקר. אין לי זמן בשביל ספורט. אין לי זמן לתת לעצמי עיסוי פעם בשבוע. אין לי זמן למדיטציה או תרגול נשימות.
המשפטים הללו מייצגים שאלה מאוד משמעותית בתחום הרפואה המונעת. "איך מתמודדים עם העדר הזמן בחשיבה המודרנית בעת בניית שגרה מונעת פעילה?". דבר ראשון שנדרש זה להבין שאין דבר כזה אין זמן. הזמן קיים – 24 שעות כל יממה, והשאלה הנכונה היא איך אנחנו מנצלים את הזמן ולכן זו שאלה של סדרי עדיפויות. לא תמיד פשוט לעשות סדר בסדרי העדיפויות שלנו אבל זהו לא פעם צעד חיוני לפתוח את מסע השינוי הנדרש.
עוד נקודה חשובה בתחום זה: כל שנה הגוף פחות סלחני עם הטעויות שלנו. ככל שאנחנו מתבגרים זה נעשה יותר ויותר בולט. כשצעירים בוחרים לבלות לתוך הלילה הם קצת עייפים למחרת. בגיל 40 זה כבר יכול להשבית למחרת. בגיל 50 זה יכול לעתים להשבית לכמה ימים. יש כאן שיעור נהדר – הגוף שלנו פשוט מצפה שנהיה יותר ויותר חכמים עם הגיל ולכן פחות מוכן לקבל את השטויות שלנו ;)
רפואה מונעת בתרבות של ריצה אחר הכסף נתקלת בבעייה מאוד קשה. קשה לכמת רפואה מונעת. בתחום הביטוח עושים את זה אבל מתוך חשיבה שבני אדם לא משתנים. מתוך ההבנה שכל אחד שרוצה מספיק יכול, האתגר שלי בתחום זה הוא להצליח להעביר את המסר על חשיבותה הכלכלית של רפואה מונעת. אולי כשנבין שיש הרבה כסף בבריאות נתחיל גם להשקיע בזה יום יום... מאוד קל להבין את חשיבות הספורט או התזונה כרפואה מונעת. כולם יודעים שמנוחה מספקת חיונית לתפקוד תקין בכל המישורים. מחר זה אף פעם לא קורה. אם זה חשוב זה יתחיל עכשיו. כרגע. ברפואה מונעת זמן הוא אויב אכזר. דוחים את הרגע ואז כבר כואב.
הגיע הזמן להתחיל לבצע את מה שאתם יודעים ומאמינים שיכול למנוע ממכם להיות חולים. אם אתם לא בטוחים מה כדאי בואו נדבר על זה. היום הזמן הטוב ביותר להתחיל. עכשיו זה הרגע!
השלב הבא זה לדבר על מחלות אקוטיות וזמן
אין לי זמן לשכב יום במיטה. העבודה לא תחכה. התלמידים מחכים בכיתה. לא מרגיש כזה גרוע, אמשוך כמה ימים של הרגשה לא טובה וזה יעבור בכל מקרה. יש לי תוכניות לסוף השבוע, לא יכול לעצור הכל ולנוח.
מחלות אקוטיות הן מחלות קצרות מועד, בוערות בד"כ ונוטות לחלוף גם ללא עזרה משמעותית. עצם היות כאלה נובע מרמת חיוניות (אנרגטיות) סבירה. אחרת המחלה הייתה נתקעת והופכת לכרונית. מחלות אלה מציבות אתגר קל יחסית בממד הזמן. הן קצרות אז מה כבר נדרש מהחולה? סבלנות של מספר ימים? שבוע? שבועיים? ועדיין הרבה אנשים רצים לפתרונות קלים ומזיקים בנסיון נואש לקצר גם זמן קצר זה. מה כבר הגוף שלכם מבקש??? שבוע של מנוחה? קצת יחס?
הרבה פעמים כבר ראיתי מחלה אקוטית שבסה"כ רצתה להשיג מטרה פשוטה – מנוחה, נכשלת בגלל העדר שיתוף פעולה ומתדרדרת למחלה מורכבת יותר. חשוב מאוד להתגייס למען הגוף כשהוא כבר מבקש במפורש.
השקעה של יום יומיים עשוייה לחסוך הרבה יותר.
ואם בכל זאת הגענו למחלות קשות יותר?
מעייף אותי כל הזמן לטפל בעצמי. קשה לי להיות כל כך הרבה זמן עסוק רק בבריאות – אין לי זמן לעסוק בחיים עצמם. אני כבר חולה כל כך הרבה זמן, מתי זה יגמר? כמה זמן נשאר לי לחיות?
שאלת הזמן הופכת להיות חיונית אף יותר במחלות כרוניות (ארוכות יותר ומורכבות יותר בד"כ) ובמחלות דגנרטיביות (שמשנות את ההרכב של הגוף ומדרדרות את בריאותנו בהדרגה לעבר חולי קשה יותר ויותר).
זמן, כשדברים לא מתקדמים, מייגע. זמן, שבו רואים שיפור הולך ומתקדם, מרומם. לדעת לתרגם את התהליך באופן הנכון יכול לעשות את כל ההבדל בין השניים (לעתים קרובות מה שנראה כנסיגה ניתן לתרגום חיובי ואז זה כל ההבדל). לקיחה של הפוגה ממושכת מטיפול כדי לנוח יכול להכשיל תהליך ולעתים דווקא לאפשר אותו באופן יותר טוב. מרכיב הזמן בניהול תהליך טיפולי יכול להוות מכשול או כלי נהדר - הכל תלוי בהבנת מקום הזמן במכלול.
יש טכניקות שונות לעבוד עם שחיקת הזמן – שילוב שלהן בתהליכים ממושכים חיוני. התמודדות עם חוויית הזמן בתהליך הטיפול ותרגום בונה שלה זה בר ביצוע.
הקושי המורכב יותר זה כמובן להעריך את העתיד. לדעת לענות לכמה זמן נשאר לטיפול צריך לפתח חוש נבואי... לדעת כמה נשאר לחולה לחיות? לא בין כישוריי... לדעת להתמודד עם שאלות שכאלה זה כבר סיפור אחר. ללמוד לחיות בכאן ועכשיו עוזר מאוד עם שאלת "כמה נותר" כי כל רגע שאנחנו חיים באמת שווה את כל ההשקעה ולכן נעשה כמיטב יכולתנו להביא אל הרגע הבא. הסתכלות פילוסופית מתאימה משנה את כל מהות הפחד מהמוות. פחד זה הוא שהופך את לחץ הזמן לכל כך קשה. הפילוסופיה הבודהיסטית למשל, דוגלת בראיית החיים כביטוי שחוזר בגלגולים ולכן הסוף ממילא הוא בסה"כ עוד התחלה. דוגמא אחרת לגישה משנת חיים הינה הגישה שמציע אקהרט טולה בספרו "כוחו של הרגע הזה". גישה של חיים ממוקדי הווה שמאפשרת התמודדות טובה יותר עם החיים בכללותם וכן עם נושא החולי בפרט.
ישנם מספר קונפליקטים נפוצים נוספים סביב נושא הזמן:
כמה טיפולים צריך בשביל לעזור לי?
מה עם טיפולי אינסטנט? מה ערכם או הסכנות הטמונות בהם?
מה רע בלפתור את המצוקה מיד? (שימו לב, לא את המחלה, את המצוקה) מה היתרונות בכך?
תדירות טיפולים – נכון / לא נכון בתכנון תהליך טיפולי
על שאלות אלה ואחרות – בפעם אחרת :)