הסיום האופטימי של מגילת איכה
מתוך הספר "בריאה", בהוצאת בית המרפא של חן ושני
הרהורים שעלו לי בעומדי בין אמי לבתי בעת הכנסת ספר התורה בבית הכנסת.
המנגינה שתמיד מעוררת בי צמרמורת "חדש, חדש ימינו, חדש ימינו כקדם".
איזו שפה יש לנו.
האם אנחנו מבקשים לחיות מחדש את מה שהיה קודם,
או שאנחנו מבקשים ליצור משהו חדש תוך הסתכלות קדימה?
או גם וגם, בו זמנית?
חדש ימינו כקדם: גם "חדש" וגם "כקדם" יכולות כל אחת לסמל את השאיפה לעתיד או את הכמיהה לעבר, ואילו "ימינו" מסמלת את ההווה.
חברתי זהר, שבעבר נקראה יערה, הרשתה לי לצטט אותה בתובנה הבאה:
"בהליכה, הרגל שנשארת היא הדוחפת קדימה אבל כדי להתקדם אנחנו חייבים לשחרר אותה בסופו של דבר... לפעמים זה קשה בעיקר אם אנחנו לא מרגישים בטוחים שהרגל הקדמית היא מספיק יציבה."
תרגול היוגה האינטנסיבי שאני עושה בתקופה האחרונה ממחיש לי את הנקודה הזאת.
לי זה התחבר עם כפל המשמעות של "חדש ימינו כקדם".
חשבתי על כך בעת גיזום מסיבי של שיח היערה שכיסה את הגדר בכניסה לבית. לפתע המקום נראה הרבה יותר זוהר, מואר ומאוורר.
בפרחי באך, תמצית היערה, Honeysuckle, זוהי התמצית שנותנים לאנשים התקועים בנוסטלגיה. במצב לא מאוזן אנחנו לא מצליחים להתקדם לעבר העתיד כי אנחנו תקועים בעבר, מחפשים איך להחזיר את הדברים כפי שהיו קודם. במצב לא מאוזן בכיוון ההפוך אנחנו זונחים לגמרי את העבר, אבל אז יוצרים ואקום. ראו לדוגמה שיעור ה"חוזרים בתשובה" בקרב הדור השני והשלישי למייסדי הקיבוצים.
במצב מאוזן אנחנו זוכרים את העבר ונעזרים בו בתור קרש קפיצה לעתיד.
