הגורמים הפינמיים והחיצוניים שמעצבים ומגדירים אותנו והחופש
להיות אנחנו באמת
במסגרת החיפוש אחר הייעוד אני נתקל לא פעם באנשים שמתקשים להגדיר מי הם. מה התפקיד שלהם כאן בעולם? מה נועדו לעשות? זיהוי המהות עובר דרך מסע מרתק אך לא פעם נתקע בשאלה הבסיסית הזאת. כשאדם לא מצליח לזהות או להזדהות עם מהותו זה משאיר ריק שקשה למלא. במאמר זה אתייחס לשאלה זו בהקשר של הגורמים המעצבים ומשפיעים.
אילו נולדתם במקום נידח וגודלתם על ידי להקת זאבים – במה הייתם שונים מהיום? האם הייתם מגיעים לאותם ערכים? מקצוע? משפחה? קשה מאוד לענות על שאלה זו כמובן וקשה אפילו לדמיין חיים שהתחילו כך למרות שיש מספר סיפורים שכאלה בעולם. יותר מזה, קשה לנו לזהות את כל הגורמים שהשפיעו על הזהות שלנו במהלך השנים באופן שהיינו יכולים לדמיין מציאות בלעדיהם.
הכוונה שלי במאמר זה הינה לסרוק באופן ראשוני את הגורמים המשמעותיים ביותר ולבחון אותם בפרספקטיבה רוחנית. בפרספקטיבה שמתייחסת לעובדה שמהותנו העמוקה הינה נשמתית ועל כן מגיעה מעוצבת באופן מעמיק עוד לפני לידתנו מחיים רבים שכבר עברנו.
אתחיל בגורמים המוכרים יותר:
הורים, משפחה וחברים קרובים: מעצבי הזהות החשובים ביותר באופן עקרוני הם הורינו, או הדמויות הבוגרות שגידלו אותנו למי שלא גדל בחברת הוריו או שהם לא היו הגורם הצמוד ביותר בחיי אדם בראשית חייו. במידה מסויימת הם גורמי החיקוי העמוקים ביותר. עד כדי כך שלא פעם אנשים מגלים שהם מתנהגים "בדיוק כמו הוריהם" ולא פעם למורת רוחם... יש הרבה צעירים שמבטיחים לעצמם שלא יגדלו להתנהג כמו ההורים שלהם – והם לא פעם מרחיקים לקצה הסקאלה הרחוק בתחום שבו סלדו מהתנהגות הוריהם. גם הם עם הזמן נוטים בלא משים לנהוג בדיוק כפי שהבטיחו לעצמם שלא יעשו לעולם.
שאר בני המשפחה בד"כ פחות דומיננטיים בשנים המוקדמות אבל בשלבי ההתבגרות יש לאחים / אחיות ושאר הקרובים ש"לא רחוקים מדי" תפקיד משמעותי. נהפוך אותם למודל לחיקוי או להתנגשות אינסופית ולכן לגורם מעצב באש.
לחברים בשנות הילדות יש לא פעם משמעות כבדה ביותר. לעתים הם משפיעים עלינו יותר מהורינו בתקופת ההתבגרות. היות ובני גילינו בשלב זה של החיים אינם יותר מיודעים לגבי מהותם ויעודם מאיתנו השפעתם עלינו לא פעם רנדומלית בעיקרה והרבה פעמים מבלבלת מאוד.
מורים בילדות ואחריהם בנעורים ובהמשך החיים תורמים לא פעם עומק ושאר רוח כשנתקלים במורים שכאלה.
נורמות חברתיות מאוד משפיעות עלינו גם כשהן לא מגיעות במישרין – יש מקצועות שמאוד ירדו במעמדם כמו מורים (חשובים או לא – זו סטיגמה שנאבקים בה כעת) ולא מעט מורים בטבעם מתכחשים לזה. מקצוע דומה שסובל מייצוג "לא כלכלי" זה מקצוע האמן. מנגד מקצועות שלפני מאה וחמישים שנה סבלו קשות מדימוי רע (כמו כירורגים למשל) הפך להיות מקצוע מאוד מבוקש. בחירת הדרך אמורה לשקף את מהותנו, במיוחד אם נרצה להצליח ועוד יותר אם נרצה ליהנות מהעיסוק. יוצא שאנשים מגדירים את עצמם לפי צורך חברתי-כלכלי ולא לפי מהותם האמיתית.
למרות כל הגורמים הללו ברור לנו שזה לא הכל. ברור למשל שזוג תאומים שגדלים בסביבה אחידה עם משפחה אחת ומעגל חברים די חופף עדיין מוצאים את עצמם שונים מאוד זה מזה. בעצם על פניו הגורם החסר נדמה שהוא משמעותי בהרבה בהגדרה של מי אנחנו מאשר כל הגורמים הסביבתיים גם יחד. כשאנחנו חושבים על עצמינו יש לנו "תחושה" שיש משהו שמאוד נכון לנו. הרבה פעמים זה מחוץ למעגל הידיעה שלנו ואז זו תחושה שיש לנו ייעוד נעלם. לעתים אנחנו מגלים את ייעודנו באופן ספונטני ולעתים נדרשת הנחייה של מורה בתחום. בשני המקרים נרוויח בהירות רבה לגבי השאלה החשובה כל כך "מי אני?".
מבלי להכנס כעת לכיצד ניתן לגלות תשובה זו מטרתי במאמר זה לשאול שאלה הרבה יותר בסיסית: מהו הגורם הזה שמאפשר לנו ידיעה שכזאת. מהו הגורם הנעלם?
במעגל האמוני יגדירו זאת כנשמה. המרכיב שבנו שהוא חלק מהשלם האלוהי. במעגל האתאיסטי מתקשים בכלל לא פעם לקבל אפשרות שיש בכלל גורם שכזה בכל הגדרה שהיא... במעגל ה"רוחניקי" ובעצם באופן העמוק יותר במעגל הרוחני, מתייחסים בכובד ראש לרעיון הנשמה באופן לא בהכרח אמוני. החוויות שעברתי במהלך חיי אפשרו לי חלונות רבים להכרת הנשמה שהיא אני. חוויתי דברים שנחשבים "אזוטריים" באופן שלא הייתי יכול יותר לבטל את החוויות בהינף יד והשאירו אותי עם ההבנה שיש בנו רובד שהגיע כבר מבושל לעולם ולא רק חומר ביד היוצר, בין החוויות האלה אזכיר כמה שרבים מכירים ולא פעם לא טורחים להעמיק בהבנת החווייה:
כשבכורי נולד הסתכלתי לתוך עיניו כבר בגיל 5 דקות והעומק שניבט מהן היה עצום. הייתה בהן כבר נימה של תוכחה על שהתמהמתי (רצתי עד לחדר התינוקות בכדי להדביק את האחיות שנשאו אותו לשם ועדיין...) וברגע שאחז באצבעי המושטת נרגע.
במהלך השנים כשגדל והתווספו לו אחיות ראינו איך כל אחד מילדינו מבטא יכולות מוגברות בתחומים שונים. הם נחשפו לאותם צעצועים פחות או יותר ואותם הורים (פחות או יותר ;) אחרי הכל הזמן משאיר אותנו שונים כל יום) ועדיין היכולות היו שונות. מאוד.
חוויות אישיות שלי בתחום תיקון הגלגולים הפכו תחום "מוזר" בעיניי לתחום עיסוק. החווייה הייתה "אמיתית מכדי להתווכח" – אפילו בשביל טיפוס רציונלי שכמוני.
כך או כך הגעתי להבנה שמקובלת בתורות רוחניות בעולם והיא שקיומינו כאן קורה במספר ממדים כשהאחד גשמי והשני רוחני (ויש עוד ממדים אבל להם אין מקום במאמר זה). הממד הרוחני (קרי הנשמה) היא ה"אני" שכולנו מזדהים איתו כשאנחנו עוסקים בדברים שחשובים לנו באמת ממקום של שאר רוח.
במאמרים הבאים אתייחס למשמעויות השונות של הבנה זו כמו גם לטכניקות שמאפשרות לנו להעזר במידע זה בכדי לגייס את הממדים הללו לחיים יותר מלאים, בריאים ומאושרים.