אז מה בעצם קרה שם עם נס פך השמן?
לפי הסיפור שכולנו גדלנו עליו, החשמונאים מצאו פך אחד של שמן זית זך טהור וחתום מבין כל השמנים הטמאים, עם כמות של שמן שהיתה אמורה להספיק ליום אחד, קרה נס והשמן הספיק להאיר את המקדש במשך שמונה ימים עד שהגיע שמן מהמסיק החדש בגליל. עד כאן הסיפור. מכאן התפתחה מסורת לפיה על מנת לחגוג את הנס, צריך לאכול הרבה מאכלים רוויי שמן במשך שמונה ימים. לביבות, סופגניות ושאר מטוגנים למיניהם.
אולם למעשה המסורת שהתפתחה מהסיפור הופכת על פניו את מוסר ההשכל שלו.
מוסר ההשכל של הסיפור הזה, הוא שניתן להסתפק בשמינית מכמות השמן שחשבנו שצריך.
ברמה התזונתית, כל מי שהגיע אלינו בגלל אבנים בכיס המרה, עודף משקל או כל תסמין אחר שבו כמות השומן בתפריט מהווה מרכיב משמעותי, יודע שלהפחית משמעותית בכמויות השומן שאוכלים זו משימה לא תמיד קלה אך אפשרית. היא דורשת בעיקר את ההבנה שזה הכרחי ואת האמונה שתמיד ישנם פתרונות אחרים. אפשר לאפות במקום לטגן, אפשר להכין ממרחים על בסיס ירקות וקטניות עם מעט שמן צמחי, אפשר להפחית בכמות המזון מהחי.
ברמה הרחבה יותר, ההבנה שביקום קיים כל השפע שאנחנו זקוקים לו וכל מה שאנחנו צריכים לעשות על מנת לקבל אותו זה להתחבר אליו, יכולה לתת לנו הרבה שלווה. זאת משום שכל החרדות שלנו נובעות מתוך פחד שמא היקום (או האל או איך שרוצים לקרוא למקור החיים שלנו) לא ידאג לנו. אבל אם אנחנו מבינים שאנחנו וכל שאר היצורים החיים מהווים חלק בלתי נפרד מהשפע האינסופי שקיים, אנחנו יכולים לחלק עם העולם את המתנות שלנו ולקבל בתמורה את כל מה שאנחנו באמת זקוקים לו – וזה יכול להפיג את כל החרדות והדאגות. זה לא תמיד קורה מיידית, זה לא תמיד קורה בדיוק כפי שחשבנו, אבל כל דבר שקורה קורה לטובה.
אין מספיק פרנסה? אם אנחנו מתחברים למהות שלנו ולומדים להשתמש בכישורים שלנו, תמיד יימצא מי שירצה להעזר בכישורים אלו בתמורה לכסף או בסחר-חליפין כזה או אחר. אם אנחנו בודקים כל פעם מחדש את הצרכים החומריים שלנו, אנחנו יכולים לגלות שהרבה מהדברים שחשבנו שהם הכרחיים למעשה אינם כאלה – וכאמור, תמיד יש חלופות.
לדוגמא: מחירי הנפט עלו? מנצלים יותר את אנרגיית השמש, נוסעים פחות ברכב פרטי, ממחזרים את הפלסטיק, ומבלים יותר ביחד ובכך חוסכים חשמל מחירי המזון עלו? קונים פחות מזון מוכן, מתארגנים בקבוצות לקנות חומרי גלם איכותיים ומכינים לבד. יותר בריא, יותר אקולוגי, יותר זול, יותר כיף.
לא מוצאים זוגיות? אם אנחנו מתחברים למי שאנחנו באמת ומפסיקים לנסות לעשות רושם על בני/בנות זוג פוטנציאליים, אוהבים את עצמנו כפי שאנחנו ולומדים לתת באהבה את מה שיש לנו לתת, יימצא מי שירצה לחלוק איתנו את האהבה הזו. גם אם זה אומר לוותר על דברים שכיום נדמה לנו שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם.
מתקשים להכנס להריון? אם לא הצלחנו לפתור את הסיבה הפיזיולוגית לכך (והרבה פעמים כן מצליחים), יכול להיות שאת התורשה הביולוגית שלנו לא נוכל להעביר לדור הבא, וגם לא בהכרח כדאי. אבל את התורשה הרוחנית ואת החום והאהבה שלנו נוכל להעביר לילדים אחרים שאין מי שיגדל אותם.
חרדים מהאיום הבטחוני, מאלה שבדור הזה כמו בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו? (סליחה, זה נלקח כביכול מחג אחר אבל שייך לאותה קבוצת חגים שמהותן "הגויים ניסו להשמיד אותנו, הם פישלו, בואו נאכל") – אם נזכור שגם בצד השני חיים בני אדם שגם הם חלק מהרקמה האנושית, ואם מספיק אנשים אצלנו ומכל העולם יתחברו לאותו מקור החיים האינסופי, שאפשר לקרוא לו גם אדון השלום וגם הקדוש ברוך הוא וגם הרבה כינויים אחרים בכל השפות, הוא יצילנו מידם לא כי אנחנו ננצח במלחמה, אלא כי גם לנו וגם להם לא תהיה סיבה להילחם. מלחמות קורות בין אנשים שמפחדים שלאחרים יש משהו שלהם חסר. ואם אף אחד לא ירגיש שחסר לו משהו, ושיכולים להשיג את מה שצריכים על ידי שיתוף פעולה ולא על ידי רמיסת האחר, לא יהיה איום בטחוני.
כל הנ"ל הן רק דוגמאות לניסים שקורים כל הזמן. כי מה זה נס? זה לגלות שמה שחשבנו כבלתי-אפשרי אכן יכול לקרות, אם עוזרים לזה ואם מסתכלים מזוית קצת אחרת.
את הניסים הקטנים והגדולים האלה כדאי לחגוג כל פעם מחדש, או כדברי השיר
"יש לי יום יום חג".