לא מזמן חל יום הולדתי ה-49, באמצע ספירת העומר של שנת שמיטה, משמע גם נולדתי במהלך ספירת העומר של שנת שמיטה. לכבוד המאורע החלטתי להעמיק מעט במספר הזה, ואת המאמר הזה התחלתי לכתוב בשבת פרשת בהר, עליה נשאלה השאלה הידועה "מה עניין שמיטה להר סיני?".
פתחתי בספרו של הנרי לינדלאר, מחלוצי הנטורופתיה המודרנית, "פילוסופיה של ריפוי טבעי" שיצא לאור בשנת 1918. הוא מייחד פרק שלם למה שקרוי "חוק השביעיות". הוא מציין כי המספר שבע מופיע בתור מספר מקודש ומשמעותי בהרבה מהתרבויות העתיקות. לא רק השבת העברית ושבע הספירות של הזוהר, אלא גם שבעת הצלילים באוקטבה, שבעת צבעי הקשת, שלבי המחזוריות של הירח ושל המחזור הנשי, והמספר הזה מופיע במקומות נוספים בעולם העתיק וגם בטבלה המחזורית של הכימיה המודרנית. הוא אמנם לא ציין את שבע הצ'אקרות, אולם בתור מי שעוסקת בהילינג וביוגה אני לא יכולה להתעלם גם מהן.
לפי חוק השביעיות, הפרק השישי בכל תקופה של שבע מתאפיין בתגובות, שינויים, מהפכות או משברים. האמונה לפיה יום שישי ה-13 הוא יום מסוכן נובעת מחוסר הבנה של התהליכים בטבע. אכן זהו זמן עם פוטנציאל עוצמתי ביותר (היום השישי בשבוע, ביום השישי של השבוע השני בחודש), אולם האופן בו נממש את הפוטנציאל תלוי בנו. בתלמוד, "ערב שבת בין השמשות" זהו מועד שבו תלמידי חכמים נהגו לשוב הביתה מלימוד התורה אל נשותיהם, פרק זמן עם הרבה מאוד מטען רגשי. לא לחינם גם בר-המצווה נקבע לגיל 13, רגע לפני סיום השביעייה השנייה בחיים. הפרק השביעי נחשב לזמן של מנוחה והכנה לקראת התקופה הבאה. כל זמן שאנו פועלים לפי חוקי הטבע, אל לנו לחשוש מתקופות של משבר אלא לשתף אתן פעולה על מנת להתחזק לקראת התחלה מחדש בתקופה הבאה. במחלות כרוניות, לינדלאר מוצא כי היום השישי מתחילת התסמין הראשון מסמן את המשבר הראשון של התהליך, ומכאן ואילך היום השישי בכל פרק של שבעה ימים מאופיין בשינויים לטוב או לרע ויכול להוות משבר מחלה (החמרת התסמינים) או משבר החלמה. בהינתן התנאים הנכונים, אדם החולה במחלה כרונית יחווה שיפור הדרגתי משמעותי במשך חמישה שבועות. בשבוע השישי בדרך כלל יתחילו להופיע סימני משבר החלמה – כוחות הריפוי התחזקו מספיק בשביל להתחיל את תהליך הפינוי: דלקת, חום, שלשול, ליחה, פצעים בעור וכו'. אין זה אלא משבר בדרך להחלמה, להוצאת מחוללי המחלה מהגוף בדרך אל ריפוי שיבוא בפרק השביעי כאשר ננוח ונאפשר את ההתחלה מחדש ממקום טוב יותר. אולם אם נתייחס אליהם כאל מקור הבעיה ונדכא אותם, ונמשיך להתעלם מהסיבות להופעתם מלכתחילה, הם ישובו ויופיעו במועד מאוחר יותר ולעתים בצורה חמורה יותר.
ספירת העומר גם היא תקופה של שבעה שבועות, בין יציאת מצרים (לידת העם) לבין מתן תורה (קבלת אחריות). זוהי תקופה המאופיינת בתהפוכות, שינויי מזג אויר (גשם באמצע מאי???), מלחמות (שלא נדע עוד) והזדמנות לצמיחה.
שנת השמיטה נועדה לאפשר לאדמה את המנוחה שהיא זקוקה לה על מנת לרפא את עצמה ולהתחיל מחדש ממקום טוב יותר. ההבטחה האלוהית בפרשת בהר היא "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה. וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים. וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן". כלומר: אם תקפידו על קיום השמיטה (שמתחילה בתזכורת לעבוד את האדמה במשך שש שנים ורק אחר כך להפסיק, כמו שמצוות השבת מתחילה בתזכורת "ששת ימים תעבוד" ורק אז "ויום השביעי שבת"), תתייחסו אל השנה השישית כאל הכנה לקראת שנת השמיטה, ותסמכו על היקום שיספק את צרכיכם גם כשאתם לא מנצלים את האדמה עד תום, ואולי אפילו בצורה טובה יותר, אכן כך יהיה. כאשר התודעה שלנו מכוונת לשפע, נמצא אותו ולו רק מתוך זה שנסמוך על הידיעה שהוא קיים.