מתוך "בריאה"
בימים אלו שבין יום השואה ליום הזיכרון
עם ישראל מסתובב
עם המון המון מועקה בלב
אנשים שואלים האם זה מוסרי
להתענג על השירים היפים והנוגים
שהרדיו משדר.
ואני רוצה להסתכל על זה ממקום אחר.
קורבנות השואה, הטרור והמלחמה
סיימו את חייהם בעולם הזה ועברו הלאה לעולם הבא
רק בגלל שנאה, שהיא תמיד שנאת חינם
בין עם לעם
אולי כי עם לא יודע להסתכל בעיניים
על העם הקם עליו לכלותו
אך כל עם מורכב מבני אדם
וכאשר אדם מסתכל בעיניים של האדם שמולו
הוא רואה שיש שם אדם בדיוק כמותו
ואין לו סיבה לשלוח אותו אל מותו.
כאשר מסתכלים בעיניים ורואים ישר לתוך הנשמה,
מבינים שבמהותנו אנחנו אהבה.
אמנם גם לאוהבים מותר לפעמים לריב
אבל בתנאי שאחר כך זוכרים גם להקשיב
ולא נוטרים טינה לדורי דורות
שרק תוביל לעוד ועוד קורבנות.
אם במקום לחיות עם מועקה בלב
נזכור את היקרים לנו בזכרון אוהב,
נשמח על הזמן שחיינו לצדם
ועל מה שהם הספיקו לתרום לעולם
ונלמד את השיעור שהוא שיעור האהבה
ובמקום לחיות את הכעס – מוצדק ככל שיהיה –
נחיה את האהבה ואז באמת נחיה,
כי אז יש סיכוי שלא יהיו יותר פעולות איבה.
ואם השירים היפים והנוגים
עוזרים לנו להיות יותר רגועים
כדאי שנהנה מהם בלי רגשות אשם
כי אלו הנמצאים כיום אי-שם
ודאי היו רוצים כי אנחנו החיים כאן היום
נחיה חיים טובים יותר, של שפע ושלום.
שני ריף-פרופסורסקי, אביב תשע"ד 2014